שימרון - אנרגיה בע"מ נ' צרימי - פסקדין

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

בפני תביעה כספית בסך כולל של 11,923 ₪. זו התבררה בפני לאחר שתחילה נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל אשר מספרו 21-02582-12-7, לאחר פתיחת התיק האמור הוגשה התנגדותו של הנתבע. ההתנגדות התקבלה ביום 24.2.2013 במסגרת דיון שהתקיים בפני כב' הרשמת רגד זועבי.

לטענת התובעת, שימרון אנרגיה בע"מ (להלן- "התובעת"), הנתבע זהר צרימי (להלן- "הנתבע") התקשר עימה בחודש מאי בשנת 2010, בהסכם לרכישת מוצרים חשמליים אותם משווקת התובעת. להבטחת התשלום בגין המוצרים שיסופקו, הוחתם הנתבע על שטר חוב. כן טוענת התובעת כי הנתבע רכש מוצרים ושילם מדי פעם לפעם באמצעי תשלום שונים ולרבות באמצעות המחאות של צדדי ג' (ר' סע' 5 בכתב התביעה). ואולם, במהלך תקופת ההתקשרות חוללו ארבע המחאות, בסכומים שונים: 1,391 ₪; 1,500 ₪; 1,400 ₪; ו- 1,400 ₪. סה"כ סכום ההמחאות שחוללו 5,691 ₪. נוסף על כך ולבקשת הנתבע, המחאה בסך של 2,560 ₪ לא הוגשה לפירעון. נוסף על החוב שנוצר בגין ההמחאות המפורטות לעיל, לא שילם הנתבע על מספר מוצרים שקיבל מהתובעת כך שסך חובו כלפיה עומד נכון ליום פתיחת ההליך המשפטי כנגדו על סך מצטבר של 11,923.51 ₪. פניות חוזרות ונשנות לגביית החוב לא נענו על ידי הנתבע ומשכך נאלצה היא להגיש ללשכת ההוצאה לפועל את שטר החוב עליו חתם הנתבע כאמור.

לטענת הנתבע, כפי שנטען במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר אשר הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל, בחודש מאי בשנת 2010 התקשרו הצדדים בהסכם על פיו הוא ירכוש מוצרים חשמליים מאת התובעת, תוך שכחלק מההסכם בין הצדדים, התובעת נושאת באחריות מלאה לטיב, תקינות ושירות עבור המוצרים והיא זו שתעניק שרות ואחריות ללקוחות אשר ירכשו את המוצרים מאת הנתבע (סע' 6 בהתנגדות). עד לחודש מרץ בשנת 2011, מערכת היחסים בין הצדדים התנהלה באופן תקין ובמסגרתה רכש הנתבע מאת התובעת מאות מוצרים חשמליים. בחודש פברואר 2011 חדלה התובעת לשווק מוצרים חשמליים וסגרה את פעילותה בתחום החשמל. אז פנה הנתבע לתובעת וביקש כי זו תחליף / תתקן מוצרים פגומים שנמסרו לו על ידה וזאת בהתאם להסכם בין הצדדים. לטענת הנתבע הוא מסר לתובעת מוצרים לתיקון/החלפה בשווי כולל של 1,224 ₪. כאשר נוסף על כך מצויים אצלו מוצרים פגומים בשווי כולל של 816 ₪ וכן מוצרים נוספים המצויים אצל לקוחותיו בשווי כולל של 2,039 ₪. סך כלל המוצרים האמורים הינו 4,079 ₪. סכום זה רשאי הנתבע לקזז מכל סכום אותו דורשת התובעת. עוד טוען הנתבע כי בהתאם לכרטסת כספית שנערכת על ידו, נכון לחודש פברואר 2011 סך חובו לטובת התובעת עומד על סך של 3,581 ₪. ומכאן כי הוא אינו חב לתובעת מאום. בהתייחס לשטר החוב, טוען הנתבע כי בעת ההתקשרות בין הצדדים חתם על מספר מסמכים וביניהם שטר החוב, אולם במועד החתימה הוא היה "שטר בלנקו" ולא נרכש שום מוצר במועד זה. כך שלמיטב הבנתו מדובר בשטר ביטחון.

ביום 4.12.2013 התקיים דיון הוכחות. מטעם התובעת העיד עידו בן ארי אשר משמש מנהל השיווק תובעת (להלן- "משווק התובעת"). מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

מבחינת טענות הצדדים עולה כי הם אינם חלוקים בעובדות כדלקמן:

תחילת ההתקשרות בין הצדדים נערכה בחודש מאי 2010.

בהתאם להסכם בין הצדדים- הנתבע רכש מוצרים חשמליים מאת התובעת.

התמורה למוצרים שנרכשו ניתנה לתובעת באמצעי תשלום שונים. ולרבות המחאות צד ג'.

הנתבע חתם על מסמך הנושא כותרת שטר חוב בתחילת ההתקשרות בין הצדדים.

מנגד, הצדדים חלוקים בדבר גובה החוב ולרבות סוגיית המוצרים כפי שפורטה על ידי הנתבע בהתנגדות וכן ההמחאות שחוללו. עוד חלוקים הצדדים בדבר נפקות שטר החוב.

ההמחאות

לטענת התובעת, ארבע המחאות שנמסרו לה מאת הנתבע חוללו וכן המחאה נוספת לא הוגשה לפירעון לבקשת הנתבע. בהתנגדות שהוגשה על ידי הנתבע לא מצאתי התייחסות לעניין זה. יתר על כן, אין בה אף שלילה מפורשת של טענה זו שהועלתה על ידי התובעת. בעדותו בבית המשפט העיד כי: "...ברגע ששיק חוזר מביאים לי אותו ואני משלם אותו" (פרוטוקול הדיון עמ' 6 ש' 10 - 11). כאשר נשאל: "השיקים ששולמו כאן יכול להיות שלא נפרעו..." השיב: "אנחנו מדברים בתיאוריה, הכל יכול להיות..." (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 1 - 3). הנתבע לא הכחיש כי ההמחאות הנטענות בכתב התביעה נמסרו על ידו ואף לא הכחיש את תוכן ההמחאות ולרבות הסכומים הנקובים בהן. זאת ועוד, אף לא הועלתה כל טענה בקשר עם 'תקינות ההמחאות'. הנתבע עומד על כך שבכל המקרים בהן מסר תחילה המחאות והתברר כי לא ניתן לפרוע אותן הוא לקח אותן בחזרה ושילם תמורתן במזומן (ר' למשל פרוטוקול הדיון עמ' 6 ש' 10 - 11) ואולם לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה אשר תאשש כי אכן מסר הנתבע בתמורה לאותן המחאות מזומן. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבוע כי ההמחאות הנטענות על ידי התובעת אכן חוללו או לא הוגשו לפירעון בבנק על ידי התובעת. כמו כן הנני קובעת כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח שאכן מסר לידי התובעת בגין אותן ההמחאות תמורה חליפית במזומן. כבר מטעמים אלו כשלעצמן ברי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את רכיב תביעתה בגין ההמחאות. סך ההמחאות האמורות הינו 8,251 ₪.

בהתייחס לכרטסת הכספית שהוצגה על ידי הנתבע- הלה הגיש מסמך הנחזה להיות כרטסת כספית. לטענתו מסמך זה מהימן. ואולם, בעוד שהוא טוען ביחס לחמש ההמחאות נשוא כתב התביעה כאילו שילם בתמורתן מזומן, הרי שמעיון במסמך האמור לא מצאתי תימוכין לטענתו בדבר התשלום במזומן בכרטסת הכספית אשר הוצגה על ידו והנתבע. בכרטסת הכספית ישנה התייחסות למקרה אחד של המחאה חוזרת- תנועה אשר נכתבה בכתב יד "עבור צ'ק שחזר" והתנועה האמורה הייתה בגין המחאה בגובה של 200 ₪ בלבד והרי אין בתביעה שבפני כל המחאה בסכום זה ואין כל טענה בהתייחס אליה. יתר על כן, הנתבע כלל לא הצביע בדיון שהתקיים בבית המשפט על התנועות הרלבנטיות במסמך הנטען כאילו הן מהוות הוכחה בדבר טענתו. זאת ועוד, אף אילו תאמר כי מסמך זה מהימן, כטענת הנתבע, הרי שמלבד המחאה זו (200 ש"ח) - אין אזכור לקיומן של המחאות אחרות כלל. עובדה מעין זו אינה מסתדרת כלל ועיקר עם מכלול הראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט ונקבעו לעיל. והרי הנתבע לא טוען כי היה מקרה בודד בו המחאה חזרה ונמסרה תמורתה במזומן.

באשר לכרטסת הכספית שהוצגה על ידי התובעת- לא מצאתי כל מקום להעדיף את הכרטסת הכספית של הנתבע על פני זו של התובעת. התובעת צירפה, מלבד הכרטסת הכספית, אסמכתאות המעידות בדבר חילול ארבע ההמחאות המפורטות לעיל וכן בדבר אי הגשת ההמחאה בסך של 2,560 ₪ לפירעון. כך שאף בהעדר התייחסות לכרטסת הכספית שהוצגה על ידי התובעת, די במסמכים שהוצגו וכן בטענות הנתבע כמפורט בפסקה לעיל כדי לקבל, פעם נוספת, את גרסת התובעת כאמת המשפטית על פני זו של הנתבע בקשר עם ההמחאות.

המוצרים

לטענת הנתבע הוא מסר לתובעת מוצרים לתיקון/החלפה בשווי כולל של 1,224 ₪. כאשר נוסף על כך מצויים אצלו מוצרים פגומים בשווי כולל של 816 ₪ וכן מוצרים נוספים המצויים אצל לקוחותיו בשווי כולל של 2,039 ₪. סך כלל המוצרים האמורים הינו 4,079 ₪. לטענת הנתבע סכום זה רשאי הנתבע לקזז מכל סכום אותו דורשת התובעת. ואולם, פרט לרכיב המתייחס למוצרים שנמסרו לידי התובעת, לא מצאתי במכלול הראיות שהוצג בפני בית המשפט כל תימוכין (לשני הרכיבים הנוספים) לטענת התובע.

באשר למוצרים שנמסרו לידי התובעת, במטרה להוכיח טענתו הגיש הנתבע לבית המשפט מסמך – תעודה מס' 609 (ת/2) ובו מפורטים מוצרים אשר נמסרו לידי התובעת לתיקון/החלפה. משווק התובעת העיד בדיון שהתקיים בבית המשפט כי את התעודה הספציפית (ת/2) לא הוא מילא אך באופן כללי הוא לקח מוצרים לתיקון מאת הנתבע. עוד העיד כי יכול להיות מוצרים שלא הוחזרו מתיקון (ר' פרוטוקול הדיון עמ' 2 ש' 12 - 29). בכך יש כדי לתמוך בגרסת הנתבע בקשר עם רכיב המוצרים שנמסרו לתיקון/החלפה. הגם שאין במסמך זה את תמחור המוצרים הנטענים, הנני קובעת כי שווים הינו לפי הנטען על ידי הנתבע וזאת בשים לב לאמור לעיל וכן לפירוט הנתבע בהתנגדות שהוגשה על ידו מה גם שהתובעת לא הצליחה לסתור טענה זו של הנתבע. משכך הנני קובעת כי מהסך המצטבר של ההמחאות כמפורט לעיל יש לקזז את הסך של 1,224 ₪ (מוצרים שנמסרו לתיקון/החלפה ולא הוחזרו) כך שהנתבע חב לתובעת 7,027 ₪ בלבד נכון לשלב זה של פסק הדין. באשר לשני הרכיבים הנוספים הנטענים על ידי הנתבע- (א) המוצרים המצויים אצל לקוחותיו; (ב) מוצרים פגומים נוספים המצויים אצלו – אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע ומן הטעם לפיה הוא לא עמד בנטל להוכיח את קיומם. לא צורפה כל אסמכתא רלבנטית אשר תעיד בדבר קיומם של מוצרים פגומים אצל הלקוחות או תלונה ממי מהלקוחות וכן לא כזו שתלמד בדבר המוצרים הקיימים אצל הנתבע, אף בדיון שהתקיים בפני לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו כדי להוכיח טענתו באשר לרכיבים אלו. במצב דברים זה אין לי אלא לדחות טענה זו של הנתבע.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבע הינה כי בעוד שלפי ההסכם היה עליו לשלם מחיר מסוים עבור מוצרים מסוימים בפועל הוא חויב בסכום גבוה יותר. לטענתו סך החיוב ביתר שנעשה עמד על 815 ₪ (ר' נ/1). אולם מעיון במסמכים עליהם מסתמך הנתבע בהקשר זה אין כדי לקבל טענתו של הנתבע בהקשר זה. כך טוען הנתבע כי רכש 50 קומקומים במחיר של 141.30 ₪ ליחידה אך המחיר המוסכם בין הצדדים היה 125 ₪. אין לטענה זו כל תימוכין, כמו גם ליתר הטענות שהועלו על ידו בהקשר זה. באשר לקומקומים- הנתבע סומך ידיו על שני חשבוניות, האחת מספרה 2105 הימנה עולה כי המחיר הינו 141.30 ₪ (121.81 בתוספת מע"מ 16%) ומהשנייה, מספרה 1813, המחיר הינו 137 ₪ (118.62 ₪ בתוספת מע"מ 16%). עיון בחשבוניות הנטענות מלמד כי כל אחת מתייחסת לכמות שונה של מוצרים, למספרי תעודות משלוח אחרות והעיקר אין בהן כדי ללמד מאום. דין שווה יפה לשאר החשבוניות הנטענות על ידי הנתבע תחת טענתו לחיוב ביתר. מה גם שלא מצאתי כי בזמן אמת הנתבע התלונן בדבר כך אין ולא אסמכתא אחת שתחזק גרסתו. משכך הנני דוחה טענת הנתבע לחיוב ביתר.